בכנס למדעי הספורט שהתקיים החודש בפראג, היו בסך הכל שני מושבים שעסקו בספורט פראלימפי, אחד בנושא ספורט חורף ואחד שכלל הרצאות מתחומי דעת שונים. הרצאה מעניינת במיוחד הייתה על הפלסטיסיות של המוח בקרב ספורטאים פראלימפיים. במחקר שהתקיים ביפן, חקרו המדענים NAKAGAWA ושותפים את הספורטאי האמריקאי Matt Stutzman מדליסט פראלימפי בחץ וקשת שנולד ללא גפיים ומשתמש בכף רגלו כדי לירות את החיצים. בבדיקת MRI תפקודית ובהשוואה ל-6 יורים בחץ וקשת המשתמשים בידיהם, הוכח כי החלק במוח של הספורטאי הפראלימפי האחראי על פעולת כף הרגל, מוגדל משמעותית, פעיל יותר ובעל תבנית "אבנורמלית" בהשוואה לאדם שמשתמש בידיו כדי לירות את החיצים לכיוון המטרה.
טכניקות שחרור ופיזור לקטט בקרב שחיינים
בכנס היו שני מושבים בנושאי שחייה. אומנם הם לא עסקו בשחייה פראלימפית, אבל ההרצאות כולן עוררו עניין רב. הרצאה שמאוד רלוונטית לשחיינים שלנו ערב יציאתם לאליפות העולם בלונדון בספטמבר, היתה בנושא טכניקות שונות להתאוששות והכנה למקצה הבא.
באליפות הפתוחה בברלין לעיתים לשחיינים לא היה מספיק זמן בין המקצים לבצע פרוטוקול התאוששות ממושך. התאוששות טובה היא תנאי מקדים לביצוע טוב ולכן יש לתת את הדעת להתאוששות מיטבית ומותאמת לכל שחיין.
במחקר בנושא 4 טכניקות שחרור שונות על מנת לפזר לקטט ולהתכונן למקצה הבא בקרב שחיינים (בני נוער), החוקר טיילור מאוניברסיטת לינקולן באנגליה השווה 4 פרוטוקולים להתאוששות.
השיטה: 16 שחיינים בעלי אותה רמה (בני נוער, ברמה לאומית) ביצעו את אותו חימום, מקצה של 100 מ' חופשי במקסימום מהירות ולאחר המקצה, השתמשו בטכניקת פיזור לקטט/שחרור שונה, כל ארבעת הפרוטוקולים לשחרור ערכו כ 18 דק'. לאחר השחרור, ביצעו שוב השחיינים מקצה של 100 מטר חופשי במהירות המכסימלית All Out)).
הפרוטוקולים של ההתאוששות כללו:
טכניקה 1 | התאוששות פאסיבית בישיבה על שפת הבריכה
טכניקה 2 | התאוששות אקטיבית ביבשה: על ידי תרגילים על ספסל כגון משיכת גומיות כוח ובעיטות רגליים.
טכניקה 3 | 18 חזרות של 50 מטר שחייה בין 70%-80% מהביצוע הטוב ביותר של השחיין ב 100 מטר חופשי
טכניקה 4 | התאוששות באמצעות שחייה רציפה, 5 חזרות של 200 מטר ב 65% מהביצוע הטוב ביותר ל 100 מטר חופשי.
הניסויים התקיימו באותה שעה ביום, במרווח של 3-4 ימים, ובכל מפגש נערך פרוטוקול שחרור שונה. בכל מבדק הושוו רמות הלקטט בסיום המקצה ובסיום ההתאוששות, הושוו המהירויות של שחיית 100 מטר חופשי לפני ואחרי ההתאוששות וכן נבחן מדד תפיסת המאמץ RPE) ) הסובייקטיבי של השחיינים בסיום המקצה ובסיום ההתאוששות.
תוצאות: הביצועים השניים היו משמעותית יותר איטיים אחרי שחרור פאסיבי ואחרי השחייה המתמשכת (פרוטוקול 1 ופרוטוקול 4). לעומת זאת לא היו הבדלים מובהקים בזמני הביצועים בעקבות שימוש בפרוטוקול היבשתי ופרוטוקול האינטרוולים (פרוטוקול 2 ו- 3). לא היו הבדלים מובהקים בתפיסת המאמץ בכל ארבעת הפרוטוקולים. פיזור חומצת החלב הטוב ביותר נמדד לאחר פרוטוקול האינטרוולים ואחריו לפרוטוקול המתמשך.
ממצאים אלה מצביעים על כך שאסטרטגיית התאוששות של אינטרוולים במים ב 70-80% מהישג מרבי יכולה להיות האפשרות הטובה ביותר למקסם את ההתאוששות הפיזיולוגית ולשמור על ביצועי השחייה, בהשוואה לאסטרטגיות יבשות, פאסיביות ולשחייה רציפה. יתרה מזאת, בהיעדר בריכת התאוששות, שחיינים עשויים לשקול תרגילי שחרור יבשתי עם רצועות ופעילות רגליים חזרתית כאסטרטגיית התאוששות יעילה יותר מאשר מנוחה פסיבית.
בעקבות החשיפה למחקר הבריטי, החלטנו לבחון אסטרטגיות התאוששות שונות במהלך סוף השבוע בו התקיימה אליפות המאסטרס בוינגייט.
לאחר כל אחד מהמקצים בהם השתתפו השחיינים, נוסה פרוטוקול שונה:
שחייה מתמשכת (מבוססת הנחיית מאמן לכל שחיין), ואינטרוולים של 8*100 (70%-80% ממקסימום). חומצת חלב נמדדה בסוף החימום, בסיום המקצה ובסיום ההתאוששות. במידה ורמת חומצת החלב של השחיין/שחיינית בתום ההתאוששות לא ירדה מתחת ל 2.0 מילימול, נרשמו הערות לשיפור הפרוטוקול לקראת המקצים הבאים. חומצת החלב נלקחה מהאוזן כדקה מתום המשחה (בשל אילוצים הקשורים למבנה הבריכה ויכולת נטילת הדגימה). כנ"ל מתום פרוטוקול ההתאוששות.
אצל כל השחיינים, בדומה לממצאי המחקר הבריטי, פרוטוקול האינטרוולים הקצר והעצים הראה התאוששות טובה ומוכנות גבוהה למקצה הבא. בפעם הבאה ינוסה גם פרוטוקול אקטיבי ביבשה ופרוטוקול פאסיבי בחליפת נורמטק.
