בשנת 1968 ארחה ישראל את המשחקים הפראלימפים בתל אביב!
כולם נרתמו לעזור, נשיא המדינה, השרים, ראשי ארגוני הנכים, חברות מסחריות ומתנדבים.
על שיתוף פעולה כזה יכול הוועד הפראלימפי של היום רק לחלום.
הכל התחיל בפגישה שהתקיימה בשנת 1967, שנה לפני המשחקים, בבית החולים סטוק מנדוויל באנגליה, כשסר לודוויג גוטמן בישר לנוכחים, נציגי 40 מדינות, כי מכסיקו, שנבחרה לארח את המשחקים האולימפיים בשנת 1968, הודיעה שלא תוכל לארח את המשחקים הפראלימפים באותה שנה.
באופן ספונטני לגמרי הרים ראש המשלחת הישראלית למשחקים מר גרשון הוברמן, את ידו ואמר: "ישראל תארח!"
מאמן נבחרות הכדורסל דאז, ראובן הלר, נזכר: "אני כמו רבים אחרים, אמרתי גרשון 'השתגע!' אבל גרשון אמר: יהיה בסדר!"
הלר: "ישראל, חודש לאחר מלחמת ששת הימים, התחייבה ביולי 67, לארח את המשחקים בחודש נובמבר 1968. נותרה פחות משנה להכנות. התכנסה אז ישיבה אצל אריה פינק, שהיה יו"ר ההתאחדות לספורט נכים וגם ראש מנהל השיקום וההנצחה במשרד הביטחון, ויחד עם משה רשקס מנהל מרכז הספורט של איל"ן, הוחלט שחייבים לערב גופים נוספים, כמו משרד הביטחון, משרד החינוך ורשות הספורט. הוקם צוות שיוביל את הנושא, בראשו עמד יוסי עובד, נכה צה"ל, שמונה למנכ"ל המשחקים בתל אביב.
יתר חברי הצוות המצומצם היו יריב אורן מרשות הספורט, משה לדור יו"ר ארגון נכי צהל, צבי בן צבי נציג הספורטאים ואנוכי, ראובן הלר הנציג המקצועי."
אתת הבעיות שניצבו בפני המארגנים הייתה סוגיית מגורי הספורטאים ומלוויהם. "מאחר ולא נמצא מלון מתאים ונגיש, התבקש מלון כפר המכבייה, שהיה בנוי כולו על עמודים, להקים במיוחד עבורנו מגורים נגישים במקום שבו הייתה מבואה פתוחה, ובה שדרת עמודים. בכפר נענו לבקשה, 'סגרו' את העמודים, והקימו בין העמודים חדרים נגישים לכיסאות גלגלים."
סוגייה נוספת הייתה, כיצד ירדו הספורטאים הנכים מן המטוסים. "ציוד מתאים לא היה קיים, אז בקשנו מחברת אל על ומרשות שדות התעופה שיבנו מעלון מיוחד, כמו זה שמעלה את המזון למטוסים, שיהיה חזק מספיק להוריד ולהעלות את הספורטאים. נענינו בחיוב ועד היום המעלון, שדבק בו השם ,אֵל-עָלית משמש את הנוסעים בכיסאות גלגלים."
ואז הגיעה הבעיה המרכזית, איפה בעצם יתקיימו המשחקים?
"זה היה מבצע רציני. עבור מסלול מרוצי הכיסאות התנדבה עיריית רמת גן להכשיר מסלול אספלט באצטדיון רמת גן ושם נערכו גם כל תחרויות האתלטיקה. את תחרויות הסנוקר קיימנו באולם של שבט צופי רמת גן, את תחרויות טניס השולחן באולם בית ספר 'אוהל שם'. תחרויות השחייה התקיימו בבריכה במועדון אילן, וכן תחרויות הכדורסל, אבל לא לפני שנבנו יציעים חדשים מסביב לבריכה ומסביב למגרש הכדורסל הפתוח, תרומת חברת אקרשטיין."
נשיא המדינה מר זלמן שזר נתן את חסותו למשחקים, וראש ממשלת ישראל, מר לוי אשכול, העניק להם מעמד של אירוע ממלכתי שהשתלב בחגיגות שנת ה-20 של המדינה, כשנרתמים לסייע גם שר החינוך יגאל אלון, שר הבריאות ישראל ברזילי, שר הרווחה יוסף בורג, שר התחבורה משה כרמל, שר החוץ אבא אבן, שר התיירות משה קול, השר ללא תיק פנחס ספיר, שר הפנים חיים משה שפירא, וראשי עירית ירושלים טדי קולק, רמת גן אברהם קרניצי, ותל אביב מרדכי נמיר, וכן עוזר שר הביטחון רב אלוף צבי צור ופרופ' חיים שיבא.
את המשחקים פתח רשמית סגן ראש הממשלה ושר החינוך מר יגאל אלון, בטקס שהתקיים באצטדיון האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים, לשם הגיעו 10,000 צופים. שר הביטחון, משה דיין הגיע בהמשך לצפות בחלק מן התחרויות.
למשחקים הגיעו 750 ספורטאים מ- 29 מדינות שהתחרו בעשרה ענפים. משלחת ישראל מנתה 54 ספורטאים.
ישראל שזכתה ב-18 מדליות זהב הגיעה בדרוג המדליות למקום השלישי, כשמקדימות אותה ארה"ב ובריטניה. מבין הישראלים היה זה ברוך חגאי, כדורסלן ושחקן טניס שולחן צעיר, שחלה בפוליו בילדותו, שזכה במירב המדליות במשחקים (לימים זכה חגאי בפרס ישראל על פועלו והישגיו). נבחרת הכדורסל של ישראל, אותה אימן ראובן הלר, גברה בגמר על נבחרת ארה"ב וזכתה במדליית הזהב.
